בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזירות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחצץ גדול, ופשטו ידיהן בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר לישראל מפניהם, עד שריחם עליהם ה' אלוקי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים, והרגום, והושעיו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונתמשכה יותר ממאתיים שנה, עד חורבן הבית השני. ‎

 

וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, נכנסו להיכל בכ"ה בכסלו ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא, שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ"ה בכסלו ולהלאה, ימי שמחה והלל, ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות, לפרסם הנס ולגלותו, וימים אלו נקראים "חנוכה".‎

 

נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות שבבית דולקים, ואין להקל להן. אבל יש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בכל החנוכה, ויש לבטל מנהגן, כי הבטלה מביאה לידי שעמום וכו'. ומכל מקום, יש אומרים שטוב לנשים להימנע ממלאכות כבדות שיש בהן טירחה יתירה, על כל פנים, ביום ראשון ושמיני של חנוכה. אבל האנשים אינם נמנעים משום מלאכה.‎

נכון ללמוד הלכות חנוכה בחנוכה, כדי לדעת פרטי ההלכות.‎

קבעו חז"ל את שמונת ימי החנוכה לשמחה והלל, ולכן אין להספיד בהם על מת, אלא לחכם בפניו, וכן אסור להתענות בחנוכה, אבל ביום שלפניהם ושלאחריהם, מותר.‎

נכון שלא לבקר בימים אלו בבית הקברות ביום פקודת השנה לאב ואם, או ביום השבעה והשלושים, מפני שמתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר, ולכן באופן כזה יקדימו לבקר לפני חנוכה, או יאחרו לבקר לאחר החנוכה, ועדיף יותר להקדים.‎

יש אומרים שמותר לבקר אצל קברי הצדיקים, התנאים והאמוראים, בימי החנוכה ובחול המועד, ויש חולקים, והמקל בזה יש לו על מה לסמוך.‎

יש שנהגו שהאבלים על אב ואם אינם אומרים קדיש בחנוכה, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר לבטלו בהסברה נעימה, הנה מה טוב, ואם לאו - לא יבטלוהו ביד חזקה, מפני המחלוקת.‎

 

האונן פטור מנר חנוכה, ואם יש לו אישה, אשתו תדליק עם ברכה, ואם הוא מתגורר בגפו, ידליקו לו אחרים נר חנוכה, ולא יברכו. (כף החיים, סימן תרע, אות כ)‎

דיני אבילות נוהגים בחנוכה לדברי הכל, וקורעים על הקרובים, וכן מבקרים ומנחמים את האבל בחנוכה.‎

יש אומרים שריבוי הסעודות, שמרבים בהם בימי חנוכה, אינם אלא סעודות הרשות, שלא קבעום חכמים למשתה ולשמחה, ויש חולקים ואומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות הללו. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות לה' יתברך בסעודות הללו, ואז נחשבות לסעודות מצוה. ומה טוב ומה נעים לנצל מסיבות אלו לדרשות בדברי תורה ויראת ה' טהורה, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואז בוודאי שנחשבות סעודות מצווה.‎

יש הנוהגים לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב.‎

צריך להיזהר מאוד מהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצוה חביבה עד מאוד, לפרסם את הנס בהודאה לה' יתברך על הניסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים (מסכת שבת דף כ"ג). ‎

 

ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מוכר כסותו או נותנן בעבוט שלם, כדי להשיג דמי שמן את נרות חנוכה. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. לכן מצֻווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם גם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצֻווים לתת להם יותר נרא אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצווה.‎

וכן אלמנה הניזונית מנכסי יתומים, צריכים לתת לה לקניית שמן לנרות חנוכה, כיוום שאף הנשים חייבות בנר חנוכה. אולם, גם בזה אין לחייב את היתומים לתת לה יותר מכדי נר אחד לכל לילה, ואין לכוף את היתומים לשלם לה להידור מצוה.‎

מעיקר הדין די בנר אחד לכל בית ובית מישראל, בין שבני הבית מרובים, בין שהם מועטים, אולם נהגו להדר במצוה זו, ומנהג הספרדים שבלילה הראשון מדליקים רנ אחד לכל בני הבית, ומכאן ואילך מוסיפים והולכים להדליק נר אחד לכל לילה, עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות. ואפילו {אם} בני הבית מרובים, אין מדליקין יותר.‎

מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחד, לא יחלק את השמן כדי להדליק מעט בכל לילה לפרסם הנס, אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון. ואם לא יישאר ללילות האחרים, אין בכך כלום, דאנוס רחמנא פטריה {=הקב"ה פוטר את מי שנאנס ולא עשה את המצוה}. ‎

 

ומכל מקום, אם בליל ב' או ליל ג' והלאה יש לו שמן כשיעור החיוב וההידור, וחושש פן לא יישאר לו למחר, מוטב שידליק רק החיוב, ואת הנר של ההידור יניח למחר.‎

 

ומי שאין לו שמן הרבה בלי שמיני, כדי שיספיק לשמונה נרות, יתן באחד {הנרות} שמן כשיעור, כדי שיוכל לברך עליו, ו{את} הנותר יחלק לכולם {=לכל שאר הנרות}, {מפני ש}אם ייתן בכולם שווה בשווה, לא יוכל לברך, הואיל ואין באף אחד מהם כשיעור.‎

אם בליל שני או יותר מכן, הדליק רק נר אחד, מפני שלא היה לו יותר שמן, ושוב נזדמן לו {בהמשך אותו הלילה} עוד שמן שיוכל להספיק לשיעור של המהדרין, ידליק {את שאר הנרות של} ההידור בלי ברכה.‎

אם מילא קערה שמן, והקיפה פתילות, יש לו לכוף עליה בתחילה כלי, ורק אחר כך להדליק, ואז כל פתילה עולה לנר אחד. ואם לא כפה עליה כלי, אפילו לאחד לא עולה. ואם הדליק ואחר כך כפה עליה כלי, יכבה הנר, ויחזור וידליק נר חנוכה, אך לא יברך.‎

מצות הנחת נרות חנוכה היא בתוך עשרה טפחים (80 ס"מ) מקרקע הדירה. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים, יצא {ידי חובת המצוה}. ויש להניחם למעלה מג' טפחים. ואם הניחם למעלה מעשרים אמה מקרקע הדירה (9.60 מטר), לא יצא {ידי חובת המצוה} אף בדיעבד, וצריך לכבות את החנוכיה, ולהניחה במקום הכשר ויחזור וידליקנה, אך לא יברך שנית.‎

הדר בעלייה, מצווה שיניח נרות חנוכה בחלון או במרפסת, או בגזוזטרא הסמוכה לרשות הרבים, כדי לקיים פרסומי ניסא, וטוב להניח נרות החנוכה בתוך פנס של זכוכית {שיגן מרוח וגשם}, ולהעמידם באויר המרפסת, כדי שיירָאו לעוברים ושבים שברשות הרבים. ואם הוא גר בקומה שהמרפסת גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרים אמה (9.60 מטר), יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כל כך לבני רשות הרבים.‎

מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח {=הכניסה לביית} שמשמאל הנכנס, כדי שתהיה המזוזה מימין, ונרות חנוכה משמאל, וכשהוא נכנס ויוצא, הרי הוא מוקף במצוות, ובייחוד כשנכנס בטלית קטן מצוייצת כהלכתה, אשר עליו יכוון מה שכתוב "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".‎

דירה שיש לה שני פתחים משתי רוחות {=כיוונים}, צריך להדליק נרות חנוכה בשתיהן, מפני החשד, שיסברו שלא הדליק נר חנוכה כלל. ויש אומרים שבזמן הזה, שכולם מדליקים נרות בפנים ממש, ואין שום היכר לבני רשות הרבים, אין מדליקים אלא בפתח אחד.‎

אורח שמייחדים לו חדר בפני עצמו ללון שם, אף שיש לחדר פתח בפני עצמו, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו, שבזמן הזה אין חוששין לחשד שיחשדוהו שאינו מדליק נרות חנוכה, שבלאו הכי כל ההיכר הוא רק לבני הבית, והם יודעים שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך.‎

הנוסע בספינה או ברכבת, ואפשר להדליק שם נרות חנוכה, נכון להדליק, שאין צריך בית קבוע לכך, כל {עוד ידוע לו} שלא יגיע לביתו באותה לילה, וכן אין מדליקין עליו בביתו.‎

אסור לאכול או ללמוד חצי שעה לפני זמן הדלקת נרות חנוכה (דהיינו כרבע שעה לפני השקיעה), ואפילו {אם} התפלל מנחה וערבים מבעוד יום, עד שידליק נרות חנוכה, ו{האיסור לאכול הוא} דוקא סעודת קבע, שהוא יותר מ{שיעור} 'כביצה' פת, אבל בפחות מכן, וכן אכילת פירות וכדומה - מותר. וכן אסור להתחיל במלאכה או בלימוד לפני שידליק נרות חנוכה. ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שנרות החנוכה שבבית דולקות, ואין להקל להן.‎

זמן הדלקת נר חנוכה הוא בצאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת החמה. וקודם יתפלל תפילת ערבית, ואחר כך ידליק נרות חנוכה, {מפני} ש"תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם", ונמשך זמנה {=זמן ההדלקה} "עד שתכלה הרגל מן השוק", דהיינו כמו חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ומכל מקום, אם לא הדליק בתחילת הלילה, מדליק והולך כל הלילה. ואם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, ידליק אז בלי ברכה.‎

חיילי הצבא, שאינם יכולים להדליק נר חנוכה עם זמן צאת הכוכבים, מסיבה בטחונית (ואין מדליקין עליהם בבתיהם), ורוצים להדליק נר חנוכה לפני השקיעה, ולכבותו עם רדת החשיכה, אין להם לברך בהדלקה זו, דחשיב {=שנחשבת} ברכה לבטלה לכולי עלמא {=לכל הדיעות}, כיוון שאינו נשאר דלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.‎

בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שיעורי תורה עם קהל המתפללים, בין תפילת מנחה לערבית, אם נראה למגיד-השיעור שהקהל יחזרו לשיעור לאחר הדקת נרות חנוכה, יש להעדיף קיום מצוות ההדלקה בזמנה, דהיינו שהציבור ילך לביתו להדליק עם צאת הכוכבים. אבל אם קיים חשש, שאם ילכו לביתם להדליק נר חנוכה, יימנעו מלחזור לשיעור, יש לקיים את השיעור כמו בכל יום, ולאחר השיעור ילכו להדליק נר חנוכה בביתם.‎

בעל חנות שסוגר את חנותו בשעת ערב מאוחרת, יאמר לאישתו שתדליק נר חנוכה בביתו בצאת הכוכבים, ו{הוא} ייצא ידי חובה בהדלקתה. ועדיף לנהוג כך מאשר שבעל הבית ידליק בעצמו בלילה, אחר חצי שעה מצאת הכוכבים.‎

בן המתארח אצל אביו בשבת חנוכה, ויוצא מביתו ביום שישי אחר פלג המנחה כדי ללכת לאביו, ועתיד לחזור לביתו בלילה, יש אומרים שידליק בביתו אחר פלג המנחה, באופן שהנרות ידלקו עד אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, שמאחר וחוזר לישון בביתו, החיוב הוא על הבית.‎

מי שנאנס ולא הדליק לילה אחת, אין לו תשלומן למחר, אלא מדליק למחר כמספר הנרות שמדליקים כל העולם‎

כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ושמן זית מצוה מן המובחר. וכן מצוה מן המובחר לעשות את הפתילה מצמר-גפן. ואף על פי שגם נרות שעוה כשרים להדלקת נרות חנוכה, עיקר המצוה בשמן, הואיל והנס קרה בשמן בבית המקדש.‎

 

אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, ואפילו לבדוק מעות או למנותם לאור החנוכיה - אסור, אע"פ שזהו תשמיש עראי. ואפילו תשמיש של קדושה, כגון ללמוד, אסור. ולכן נוהגים להדליק נר נוסף, הנקרא "שַמָש", כדי שאם ישתמש לאורה, יהיה זה לאור השמש. ויש להניח הנר הנוסף (השמש) גבוה מכל הנרות, או רחוק קצת מהם, כדי שיהיה ניכר שאינו מנרות המצווה.‎

הדלקה עושה מצווה, ולא יסלק ידו מההדלקה עד אשר ידליק רוב הפתילה היוצאת מהנר. לפיכך, אם כבתה בתוך חצי שעה להדלקתה, אינו זקוק לה לחזור ולהדליקה, שמיד בגמר ההדלקה נעשית מצוותה. ואפילו {אם} כבתה בערב שבת מבעוד יום, קודם קבלת שבת, אינו זקוק לה. ‎

וכן, אם לאחר שהדליקה, בא לתקנה, וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה.‎

וכן, אם לאחר שהדליקה נפתחה הדלת, או החלון, ונכבית על ידי רוח פרצים, וכדומה, אין צריך לחזור ולהדליקה. אבל אם נכבית מפני שהעמידה במקום שרוח מצוייה מנשבת, והיה צפוי מראש שלא תוכל להחזיק מעמד בפני הרוח, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולהדליקה, אך לא יברך שנית.‎

ואפילו אם כיבה אותה במזיד, שבוודאי חייב הוא מן הדין לחזור והלדליקה, אין צריך לחזור ולברך.‎

 

ומכל מקום, אפילו אם כבתה בשוגג, הרוצה לזכות במצוה שלימה, יחזור וידליקנה בלי ברכה, שאין זה גרוע מן המהדרין. אבל אחר שדלקה חצי שעה, מותר לכבותה אף לכתחילה, וכל שכן שאין תריך לחזור ולהדליקה. (יביע אומר ד/נב).‎

צריך להדליק נרות החנוכה במקום הנחתם. ואם בעל הבית חולה, אינו רשאי להדליקה סמוך למיטתו, ואחר כך יעבירוה למקומה, אלא יצווה לאחד מבני ביתו, שיברך וידליק, ויוצא ידי חובה.‎

צריך שיתן שמן בנרות חנוכה כשיעור שידלקו לפחות חצי שעה. וכן, אם מדליק נר שעוה, צריך שיהיה בו כשיעור הנ"ל. ואם הדליק בנר שהוא קטן משיעור הנזכר, אפילו {אם הוא} הוסיף אחר כך שמן כשיעור, לא יצא {ידי חובה}, מפני שצריך להיות שמן כשיעור הדרוש לפי הדין בעת ההדלקה, שההקלה עושה מצווה.‎

 

ולכן, על כל אדם שבא להדליק נר חנוכה, להסתכל ולבדוק היטב בנרות החנוכה, ועיניו יחזו ויבחנו אם יש שמן מספיק לשיעור חצי שעה, כי קורה לפעמים שלא נתן שמן מספיק בנרות, או שנשפך ממנו על ידי דחיפה או מקרה אחר. ורק אחר שיהיה נוכח שיש שמן שיעור הנ"ל, יברך ברכות ההדלקה וידליק.‎

אם אחר שבירך והדליק, הרגיש כעבור זמן שלא היה שמן כשיעור בתוך הנרות, יש לו לכבותם, ולאחר שיוסיף שמן עד השיעור, יחזור וידליק בלי ברכה.‎

טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך, בהדלקת נרות ההידור שבכל ערב. אבל אם לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק בנרות החנוכה שהוא יוצא בה. ונר השמש מותר להדליקו אפילו על ידי תינוק {=ילד קטן} שלא הגיע לחינוך, הואיל ואין בו שום קדושה.‎

נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והאישה מוציאה את בעלה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. ולפיכך, כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן ההדלקה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שיְמָנֵה את אישתו להדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת השמש, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה, ש"שלוחו של אדם כמותו". והאישה מברכת בנוסח הרגיל: "להדליק נר חנוכה". ואם בירכה "על הדלקת נר חנוכה", אינה {חוזרת ו}מברכת שוב. (יחווה דעת ג/נא)‎

מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוון בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק נר עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. (יביע אומר ה/יז ד, יחווה דעת ו/מג)‎

המדליק נרות חנוכה, צריך לברך בלילה הראשון ג' ברכות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה", "שעשה ניסים" וכו', ו"שהחיינו". ובשאר לילות מברך שתי ברכות הראשונות בלבד. ונתנו המפרשים סימן לסדר ג' הברכות בלילה הראשון: "עשה לך שרף (לשון שריפה, להדליק), ושים אותו על נס (שעשה ניסים), וראה אותו וחי (שהחיינו)". (יחווה דעת ו/מג)‎

נוסח הברכה הראשונה: "להדליק נר חנוכה" ולא "של חנוכה". ואם טעה ובירך להדליק נר "של" חנוכה, יצא {ידי חובה}.‎

שלושת הברכות הנזכרים לעיל, צריך לאומרם לפני ההדלקה, וכמו שאמרו חז"ל: כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. ולא יתחיל להדליק עד שיסיים לברך את כל שלושת הברכות {בלילה הראשון, ובלילה השני ואילך את שתי הברכות}. ואחר שבירך {את הברכות} על ההדלקה, לא יפסיק אפילו ברמז עד שיתחיל בהדלקה. ומכל מקום רשאי לרמוז שיביאו לו שמן או גפרור, כיוון שהוא צורך ההדלקה. ובדיעבד, אפילו {אם} הפסיק בדיבור, אינו חוזר ומברך.‎

אחר שהדליק נר החיוב, מותר, אף בשאר לילות, להפסיק לעניית קדיש וקדושה, ולאמן דברכות, ולשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד, אע"פ שעדיין לא הדליק את נרות ההידור. וכן הנוסח שנוהגים לומר בזמן הדלקת נרות חנוכה, "הנרות הללו אנו מדליקים" וכו', יש לאומרו לאחר שסילק ידו מהדלקת הנר הראשון, ולא קודם לכן, מפני חשש הפסק.‎

מנהג טוב לומר אחר הדלקת נר חנוכה "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כל המזמור {שהוא מזמור ל' בתהילים}.‎

אם שכח לברך על הדלקת נרות חנוכה, כל זמן שלא סיים להדליק נרות ההידור, אפילו {אם} לא נשאר לו אלא נר אחד של הידור, יברך אז "להדליק נר חנוכה", וכן שאר הברכות. ואם השלים כבר הדלקת כל הנרות, אפילו {אם} עדיין לא הדליק הנר שנקרא "שמש", לא יברך עוד "להדליק נר חנוכה", אלא יברך "שעשה ניסים" (ו"שהחיינו" בלילה הראשון) בלבד. (ילקוט יוסף ה/רכו)‎

גם בזמן הזה יש לברך על ראיית נרות חנוכה, באופן שיתמלאו שלושה התנאים הצריכים לזה, שהם: {1} שהוא לא הדליק נר חנוכה, {2} שאינו עתיד להדליק באותו לילה, ו-{3} אין מדליקין עליו בביתו. שאז צריך לברך שתי הברכות, שעשה ניסים, ושהחיינו (שהחיינו רק בלילה הראשון). ואם חסר אחד משלושה תנאים אלו, אינו מברך על הראייה. ונראה עוד, שאין הרואה מברך על נרות חנוכה של אחרים, אלא בתוך זמן חצי שעה משעת ההדלקה. אבל אם עבר זמן המצווה, אינו מברך. וכן אם הוא מסופק בדבר, אם עברה חצי שעה משעת ההדלקה, או לא, לא יברך. ואף על נרות של בית הכנסת יש לברך ברכת הראיה {אם מתמלאים שלושת התנאים}, ובלבד שיהיו תוך חצי שעה. ואם ראה נר חנוכה, ולא בירך מיד ברכות הראיה, יכול לברך בתוך זמן המצוה. (יחווה דעת ד/לח)‎

מי שאינו מדליק נר חנוכה, ואין מדליקין עליו, וכן אינו רואה נר חנוכה, מאיזה סיבה שהיא, אין לו לברך ברכת "שהחיינו" בלבד, שברכה זו נתקנה על ההדלקה, וכל שכן שאין לו לברך ברכת "שעשה ניסים". (יביע אומר ו/מב ב)‎

מי שבירך את הברכות לפני ההדלקה, ובטעות הדליק תחילה את הנר הנוסף הנקרא "שמש", אין לו לברך פעם שניה, אלא ידליק נרות החיוב על סמך ברכתו, שאע"פ שהוא כהפסק, שנר השמש חשיב {=נחשב} כנר של חול לגמרי, שאין לו שייכות למצוה עצמה, ושהה אם כן יותר מכדי דיבור, מכל מקום, כיוון שנר השמש הוא מעניין הדלקת נר חנוכה, שבא לגדר וסייג של נרות חנוכה, הוה ליה קצת הפסק לצורך מצוה, ולפיכך אין לחזור ולברך. (יביע אומר ה/ד א)‎

מי ששכח ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון על נר חנוכה, ומזכר רק לאחר חצי שעה מההדלקה, יברך בליל שני בשעת ההדלקה, או תוך חצי שעה להדלקת נר חנוכה. ואם שכח גם אז, יש לו תשלומין כל שמונה {הימים של חנוכה}, בשעת ההדלקה או תוך חצי שעה להדלקה, ולא יותר. ואם לא הדליק בלילה הראשון, והדליקה עליו אשתו, או אחד מבני ביתו, יש אומרים שלא יברך אז שהחיינו, שהרי אשתו פוטרתו, וספק ברכות להקל. (יביע אומר ד/נ ד, ילקוט יוסף ה/רכח)‎

מי שקנה בליל שני של חנוכה מנורת כסף חדשה, ושמח בי, אין לו לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, דאף אם מברכים על כלים חדשים, אין זה אלא בשעת הקניין, ואין להפסיק בין הברכה להדלקה. (יביע אומר ד/כד י)‎

יש אומרים שצריך לומר "הנרות הללו" וכו' קודם שיברך ברכת שכשה ניסים, אולם אין זה נכון להפסיק בין הברכות, אלא יאמר כן אחר כל הברכות, ואחר שהדליק נר אחד, וכמבואר, ואחר כך יאמר מזמור שיר חנוכת הבית וכו'. (כף החיים תרצו/ל).‎

כשמדליק הנר בלילה הראשון, ידליק את הקיצוני מימין, הרחוק יותר מהפתח. ולילה השני ידליק הנר (הנוסף) החדש תחילה, ואחר כך הנר שהודלק אתמול, וסדר ההדלקה משמאל לימין (כסדר כתיבת אנגלית וצרפתית). וכן בלילה השלישי יתחיל בנר החדש, הקרוב לפתח, ואחר כך הנר של אתמול, ואח"כ הנר של שלשום, וכן על זה הדרך מדי יום ביומו, עד שבליל שמיני ידליק תחילה הנר הסמוך ממש לפתח, שהוא הקיצוני משמאל, וממשיך להדליק משמאל לימין, ויסיים בנר שהודלק הראשון. ונמצא שתמיד מברך על הנר הנוסף, כי בתוספת הימים נתווסף הנס, וכן המנהג.‎

כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו, וממנה שליח להדליק בשבילו נרות חנוכה בביתו, יש לשליח לברך בנוסח הרגיל "להדליק נר חנוכה". ואם השליח בירך "על הדלקת נרות חנוכה", יש לו על מה לסמוך, שהרי אפילו מי שטעה ובירך "על הדלקת נרות חנוכה", יוצא ידי חובה. (יחווה דעת ו/מד)‎

כשמדליק, יקבץ את כל בני ביתו, שיהיו נוכחים בשעת הברכות וההדלקה, לפרסם הנס. ואם בא ומצא את בני ביתו ישנים, יש אומרים שלא יברך על הלקת נרות חנוכה, אלא אם כן יעיר שניים מהם, ואז ידליק בברכה, ויש אומרים, שאפילו אם אי אפשר לעוררם, ידליק בברכה. והסומך על האומרים לברך, אין מזניחים אותו, שכן עיקר לדינא. (ילקוט יוסף ה/רל).‎

כל מי שהדליקו עליו בביתו, אפילו {אם הוא} אינו נוכח בשעת ההדלקה והברכות, יוצא ידי חובתו. וטוב שיהדר לברך על נרות חנוכה שבבית הכנסת, כשאפשר לו להדליקם. ‎

 

וראוי לבני הבית להישאר זמן מה בסמוך לנרות חנוכה אחר הדלקתם.‎

חיילי צבא נשואים, הנמצאים בקוי החזית, יוצאים ידי חובת נרות חנוכה בהדלקת נר חנוכה שמדליקות נשותיהם בביתם. וכן חיילים רווקים הסמוכים על שולחן הוריהם בביתם, בזמן חופשתם, יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה בהדלקת הנרות שמדליקים עליהם הוריהם. ואם ירצו להחמיר על עצמם להיות מהדרים, ולהדליק במקום המצאם בקו החזית, ידליקו בלי ברכה, ותבוא עליהם ברכה. (יביע אומר ה/יז ד, יחווה דעת ב/לב)‎

הנותר בשמן ביום השמיני, מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, אין להשתמש בו לצורך חול. ואם נתערב בשמן אחר, ואין שישים כדי לבטלו, מותר להוסיף עליו שמן היתר עד שיהיה שישים, ולבטלו בידיים. (יביע אומר ד/נב ו)‎

בערב שבת מדליקים נר חנוכה תחילה, ואחר כך נר שבת, ודי בהדלקת נר אחד של חנוכה תחילה, ובעודו ממשיך להדליק שאר הנרות, תוכל האישה לברך ולהדליק נרות שבת, ואינה צריכה להמתין עד שיסיים הדלקת כל הנרות. וייזהר לתת {=לשים את} הנרות במקום מתאים מערב שבת, באופן שלא תכבה אותם הרוח בליל שבת בעת פתיחת וסגירת הדלת. ‎

 

ונוהגים שלא לומר "במה מדליקין" בערב שבת חנוכה. (ילקוט יוסף ה/רלה)‎

בערב שבת צריך לתת שמן בנרות החנוכה שיעור שידלקו חצי שעה אחר צאת הכוכבים של ליל שבת, ולכן לא יקדימו ההדלקה (בנרות שבת) בערב שבת חנוכה, כמו שיש נוהגים בכל ערבי שבתות, אלא ידליקו נרות חנוכה כרבע שעה לפני השקיעה, לאחר שיתנו שמן בנרות חנוכה שיעור שידלקו לכל הפחות שעה אחת. ואם אין הנרות יכולים להכיל שמן {בכמות רבה} כל כך, או שנר השעוה קטן, ולא יספיק לדלוק כשיעור שעה, יש אומרים שאין יוצאים בזה ידי חובה, וגם יש בזה חשש ברכה לבטלה, ולכן צריך שלפחות באחד מהנרות יהיה השיעור הנ"ל. ואם אי אפשר בלאו הכי, ידליק בלי ברכה. ורק אם יש לו על כל פנים נר אחד שידלק כשיעור שעה אחת, ידליק בברכה.‎

נכון להתפלל מנחה בכל יום לפני הדלקת נרות חנוכה, ואפילו בערב שבת, כדי שידליקו נרות חנוכה אחר מנחה, מפני שתפילת המנחה כנגד קרבן תמיד של בין הערביים, ונרות חנוכה הם זכר לנס שנעשה בנרות המנורה של בית המקדש, שמדליקים אותם תמיד אחר קרבן תמיד של בין הערביים. אולם, כל זה אם הוא מוצא בנקל מניין שמתפללים מנחה מבעוד יום בערב שבת, שאש יתפלל איתם מנחה, ואח"כ ילך לביתו להדליק נרות חנוכה. אבל אם אין נמצא בנקל מניין שמתפללים מבעוד יום, לא יתםללל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת נרות חנוכה, אלא ידליק נרות חנוכה תחילה, ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל מנחה בציבור [ולפיכך גבאי בית הכנסת החוששים שיבואו כמה מהיחידים להתפלל ביחידות, אם יקדימו את תפילת מנחה מבעוד יום, עדיף להנהיג להתפלל מנחה כדרכם מדי ערב שבת]. (יביע אומר ה/מד, יחווה דעת א/עד)‎

מי שאין לו אלא נר אחד בלבד, וכגון שנמצא בבית האסורים, והוא בערב שבת של חנוכה, ידליק הנר לשם חנוכה עם הברכות, ואת אור החשמל ידליק לצורך נר שבת, ורשאי אף לברך על הדלקת החשמל: "להדליק נר שת שבת". ואם יש לו שתי נרות, ידליק נר אחד לנר חנוכה, ונר אחד לשבת, אף אם הוא בליל שני והלאה של חנוכה.‎

במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה, שאין נהנים מאורו, ואין מברכים על הנר עד שיאותו לנרו.‎

פשט המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, קודם שהשליח ציבור מבדיל על הכוס. אבל המבדיל בביתו, להוציא את בני ביתו ידי חובתן, יש לו להקדים ההבדלה לפני הדלקת נר חנוכה. (יחווה דעת א/עה)‎

הנוהגים בכל מוצאי שבת שלא לעשות מלאכה עש שיעור שעה וחומש, כשיטת רבינו תם ומרן השולחן ערוך, גם במוצאי שבת חנמוכה לא ישנו מנהגם, בדבר הדלקת נרות חנוכה. (יביע אומר ב/כא)‎

בזמן הזה, שמדליקים בפנים, ואין לו נר אחר, יש אומרים שאפשר להקל לברך בורא מאורי האש על נר חנוכה בשעת הדחק. (יביע אומר ד/כד ה)‎

בערבית ליל חנוכה אומרים "על הניסים" בתפילה, אף על פי שלא הספיקו להדליק נר חנוכה, ואפילו {אם} מתפללים לפני שקיעת החמה, {למרות} שעדיין לא הדליקו נרות חנוכה בבית הכנסת, מכל מקום צריך לומר "על הניסים" בהודאה, וכן בכל התפילות של חנוכה צריך לומר "על הניסים". ויש לומר "ועל הניסים" עם וא"ו. (ילקוט יוסף ה/רלה)‎

אם טעה ולא אמר "על הניסים" בתפילה, {ינהג כך:} אם נזכר באותה ברכה, קודם שיאמר "השם" {=ה'} בחתימת הברכה (של "הטוב שמך ולך נאה להודות"), כגון שאמר "ברוך אתה", ונזכר {בשלב זה}, חוזר ואומר "מודים אנחנו לך על הניסים" וכו', וממשיך "ועל כולם" וכו'. ואם לא נזכר עד שהזכיר שם ה' (כדי לחתום "הטוב שמך ולך נאה להודות") אינו חוזר, ויסיים החתימה "הטוב שמך ולך נאה להודות", ואינו רשאי לומר שם "למדני חוקיך" {על מנת} שייראה כאומר פסוק. (יחווה דעת ה/מט)‎

אם טעה בהלכה, ואחר שסיים התפילה חזר להתפלל מפני ששכח "על הניסים", ושוב נזכר שלפי הדין אינו צריך לחזור, צריך להפסיק מייד, אפילו באמצע הברכה, ויאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואינו מועיל שיסיים תפילתו על דעת תפילת נדבה. אבל בערבית ימשיך בתפילתו, ויכוון בדעתו שתהיה תפילה זו לנדבה, ויחדש בה דבר. (יביע אומר א/כב טו)‎

נכון שהשוכח "על הניסים" ונזכר אחר חתימת הברכה, שיאמרנו בסוף התפילה כשמסיים "אלוקיי נצור", ויאמר "מודים אנחנו לך על הניסים" וכו', עד "ונודה לשמך הגדול סלה". אבל אינו רשאי לאמרו בין ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות" לברכת "שים שלום", משום הפסק. (יביע אומר א/כב, יחווה דעת ה/מט)‎

מי שטעה ואמר "על הניסים" בעבודה, דהיינו בברכת "רצה", במקום "יעלה ויבוא" {ינהג כך:} אם נזכר בהודאה, חוזר ואומרו במקום כתיקון חז"ל, ואם לא נזכר אלא בסוף התפילה, אינו חוזר, שאין בזה כל חשש הפסק במה שאמרו שלא במקומו.‎

אין לדלג נוסח "על הניסים" בחנוכה או בפורים, או לקצרו, בכדי להספיק לענות קדיש או קדושה, והוא הדין בליל ראש חודש, שאין לדלג "יעלה ויבוא" משוך כך, וכן בתענית ציבור, שאין לדלג "עננו" בשביל זה. (יביע אומר ב/לב, יחווה דעת א/עז)‎

גם בברכת המזון של חנוכה צריך לומר "על הניסים" בהודאה, לפני "על הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך". ואם שכח לאמרו, כלזמן שלא הזכיר "השם" {=ה'} בחתימת הברכה, חוזר {ואומר "על הניסים"}. ואם הזכיר שם ה', אינו חוזר, וטוב שבאמצע "הרחמן" יאמר: "הרחמן הוא יעשה עימנו ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" וכו'.‎

אין להזכיר מעין המאורע בחנוכה (ובפורים) בברכה מעין-שלוש, ורק בדיעבד, אם עבר והזכיר לפני החתימה, אינו חוזר ומברך. (יביע אומר ג/לו)‎

בנוסח על הניסים יש אומרים "חשמונאִי", האלף בחיריק ומתבטאת במבטא, ויש אומרים "חשמונַאי", הנון בפתח והאלף נחה. ולכל אחד מהמנהגים יש לו על מה שיסמוך, ונכון יותר לומר האלף בפתח. ‎

 

כמו כן יש אומרים "כשעמדה עליהם מלכות יון הרשעה על עמך ישראל", ויש אומרים "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל", בלי תיבת "עליהם", ושתי הנוסחאות נכונות, דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד.‎

 

ויש לומר "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ולא "מתורתך".‎

 

כן צריך לומר "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה".‎

 

וכן צריך לומר "ועשית עמהם ניסים ונפלאות", בלשון רבים, לרמוז על נס הניצחון ונס השמן.‎

בכל יום משמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל בתפילת שחרית, ומותר לענות קדיש וקדושה ואמנים דברכות באמצע ההלל. (יביע אומר ב/לב)‎

האבל חייב לגמור ההלל בברכותיו יחד עם הציבור, אף כשמתפללים בבית הנפטר. (יביע אומר ד/לג יו"ד)‎

נשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה, אף על פי שחייבות בנר חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס. ואם ירצו לקרוא ההלל בחנוכה, לא תברכנה, דספק ברכות להקל. וגם הנשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום כאן לא תברכנה על ההלל, כיוון שזו מצוה שאין בה עשייה. (יביע אומר ו/מה)‎

בכל שמונת ימי חנוכה יאמרו בשחרית "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", ומזמור של יום, כרגיל, ואין לומר אלא "היום כך בשבת" ולא יותר, ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית. ויש נוהגים שלא לומר מזמור של יום, רק מזמור שיר חנוכת הבית, ויש להם על מה שיסמוכו. וכשאומרים בזמירות שבסוף הודו "ארוממך ה' כי דליתני", לא ישנו בחנוכה להתחיל "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כמו שכתוב במקצת סידורים, אלא יתחילו כמו בכל השנה מפסוק ארוממך, כי מאחר שעתידים לאמרו בשלמות בסוף התפילה, אין לכפלו פעמיים.‎